<h1>ספר ערוגת הבושם לרבינו אברהם ב"ר עזריאל רבו של האו"ז — חלק שלישי סימן ע"א</h1>
<h2>דף ד.</h2>
[מנחות ל"ט ע"ב] איבעי' להו של פשתן מהו שיפטרו בשל צמר צמר בפשת' הוא דפטר כיון דתכלת (ש)פטר לבן נמי פטר, פר"ש כיון דתכלת פטר דהא תכלת עמרא הוא ובהדיא כתב רחמ' דפטר. משמ' מפורש גם מלשון הספר דקאמ' כיון דתכלת פטר לבן נמי פטר דתכלת מפור' דפטר דרך כלאים, ולבן אינו מפורש דרך כלאים אלא מתכלת ילפי', הא ברי' יבמות [ד' ע"א] מוכיח דתכלת לא פטר דרך כלאים אלא מקרא דלא תלבש שעטנז צמ' ופשת' יחדיו, אבל גדילי' תעשה לך מהם. ועל כרחי' דלבן נמי דהיינו מין שיני מהתם נפיק דפטר דרך כלאים, דהא מגדילי' נפק' לן, דבענן ד' חוטין דגדיל שנים גדילים ארבע [שם ה' ע"ב], דהיינן משניהם ד' חוטי' ארוכין שהן ח' כשיכפלום [מנחות מ"ב ע"א], א"כ תרווייהו נפקי מהת'. ומאי האי דקאמ' כיון דתכלת פטר לבן נמי פטר, משמ' ה"פ אע"ג דתרווייהו נפקי מהתם אפי' מין שיני אינו פוטר דרך כלאים אלא צמר בפשת', דומיא דתכלת שהוא צמר בפשת' פטר דרך כלאי', לבן נמי צמר בפשת' דווק' הא וטעמ' הואיל ואישתרי ובמינ' לא איפש' שאם אעשה פשת' לסדין הוי כלאים עם חוטי תכלת דקשר העליון דאוריית' מחברן, אבל פשת' וצמר, דליכא הואיל ואישתרי על ידי תכלת ואיפש' במינו לא, או דילמ' כיון דכת' לא תלבש וכו'. פ"א צמר בפשת' הוא דפטר, מין דתכלת פטר לבן ומיפטר, כלומ' נרצה לומ' דהא דכת' לא תלבש שעטנז צמר ופשתי' יחדיו אבל גדילי' תעש' מהם, דווק' אתכלת ולא אלבן, אעפ"כ צמר בפשתי' פטר ביד דתכלת דהואיל ואישתרי אישתרי, אבל פשתי' בצמר דליכ' הואיל לא.
והא דילפינן מלשו' גדילי' ארבע' חוטי' לציצית, לאו משום דגדילי' אלבן נמי קאי, אלא אתכלת לחודיה, וה"פ (פ"ד) גדילי' ארבע', היינו ארבעה חוטין קצרים, שהם ב' ארוכים. ומדאמרה תורה תן תכלת בציצית ותן לבן בציצית, מה תכלת ב' ארוכים שהן ד' קצרים, אף לבן ב' חוטין ארוכי' שהן ד' קצרים, תדע דקרא דלא תלבש לא קאי אלבן, דתני' בתורת כהנים [ספרי במדבר פיס' קט"ו], אמרה תורה תן תכלת בציצית ותן לבן בציצית, מה תכלת טווי ושזור, אף לבן טווי ושזור. והשת' אי קרא דלא תלבש אלבן נמי קאי אמאי פשיט' ליה טפי דתכלת שזור מלבן, הא אתרווייהו קאי לא תלבש שעטנז, וכי היכי דשמעינ' מנוז, שהו' משזר, דתכלת שזור, הכי נמי לבן, דעל כרחי' פי' נוז היינו מושזר כדפ' בספר יראים. וכיון דאיסור שעטנז דווק' בשזור ואיצטרי' קרא למישרי כלאים בציצית, מכלל דתכלת שזור, [דאי] (ד)איסור שעטנז אע"פ שאינו שזור, א"כ תכלת שזור מנ' לן, אלא ודאי מנוז שפירושו משזר נפיק לן תכלת שזור, א"כ לבן נמי שזור ואמאי קאמ' מה תכלת שזור וכו' אלא ודאי אתכלת לחודיה קאי לא תלבש שעטנז. ויש לומ' לעולם אתרווייהו קאי והאי דפשיט' ליה לתנא דתכלת שזור לאו משום דנוז משזר אלא מדכת' פתיל תכלת שהוא לשון עיקום מלשו' פתלתל דהיינו משזר, תדע דטעמ' דתכלת שזור מדכתי' פתיל, דאי מכח דנוז משזר וכאשר כתבתי, אז על כרחי' לא תלבש שעטנז לא קאי אלא אתכלת, א"כ למה אינו מקשה מההיא בתורת כהנים לרב יהודה, דאמ' בהתכלת [מנחות ל"ט ע"ב] לא שנא צמר בפשתן ופשת' בצמר, וטעמ' דלא תלבש שעטנז אלבן נמי קאי ולא שנא צמר בפשתן ולא שנא פשת' בצמ' כדאית' בהתכלת. (פ"ק) [פרשתי הכי] דלא תקשה מיבמות ועיקר, דהכי אמרי' ביבמו' [ד' ע"ב] סד"א כי דיוק' דרבא והכי קאמ' רחמ' עיבד צמר לצמר ופשת' לפשת' וכי עיבד צמר לצמר צבעיה קמ"ל, פי' קמ"ל לא תלבש אבל גדילים תעשה לך מהם, דתכלת דקאמ' רחמ' בפשת' הוא, ומין שני שעם התכלת, דנפק' לן מונתנו על ציצי' הכנף, פשתי', הלא בפשת' צמר, דהא על מין שיני כת' הכנף מין כנף, ושפיר נפיק לן מיניין חוטין אע"פ שאין כלאים. ולא יעלה על לב להקשות הא ביבמות אמרי' קמ"ל, דאפי' צמר לפשתי' ופשתי' לצמר, דהיא גופא קא מיבעי' ליה בהתכלת, אי לא תלבש אבל גדילים תעשה לך לא קאי אלא אתכלת לחודיה, שמותר בפשתי' ומין שיני שעמו הוא פשתן ולא צמר כדפרישית, או דילמ' לא תלבש שעטנז צמר ופשתן אבל גדילים תעש' לך לא שנא צמר (ו)בפשתים וכו', והמבין ידקדק בדברי ויבין.
<h2>דף ד:</h2>
ולא שלוש, [לשון הפייט]. ובעלת חמש חייבת, מיהו אינו נותן בציצית אלא בד' קרנות, דלית' הילכת' כר' ישמע' דאמ' ארבע ציציות ארבע מצות הן אלא כרבא ארבעתן מצוה אחת הן בשילהי הקומץ רבא [מנחות ל"ז ע"ב], והכי נמי אם לא נתן אלא לג' קרנות לר' ישמע' יכול לישב בה (ואם) [ואין] בה משום כלאים ומותר לצאת בה בשבת דג' מצוות דהא מקיים, הכי אית' בשילהי הקומץ רבא. וכבר נשאלה שאלה לפני רבותי' על טלת של משי המצויצת כהילכת', אם מותר לצאת בה בשבת, או אמרי' הואיל ומן התורה פטורה, דקיימ' לן כתנא דבי ר' ישמע' [שם ל"ט ע"ב], דכל בגדים שנאמרו בת' [בתורה] סתם אינו אלא צמר ופשתן, לא מחייבי שאר מינין אלא מדרבנן, הויא לה כטלית שאינה מצויצת שהילכת' בשבת דחייב חטאת, או דילמא כיון דתקינו לה רבנן הרי היא מלבוש ולא משאוי, ויש מוכיח' מפר' אילו נערות [כתובות ל"ד ע"א] דאמ' ולמאן דאמ' מעשה שבת דרבנן מאי טעמיהו דרבנן דפטרי ומשמ' דלא אזלינן בתר תקנת' דרבנ'. וכן שבועה שלא אוכל ואכל שקצים ורמשים וכו' ור' שמע' פוטר ופריך והא מושבע [ו]עומד מהר סיני הוא ואמ' ריש לקיש אי אתה מוצא אלא או במפרש חצי שיעור וכו' [שבועות כ"ג ע"ב], אלמ' אע"ג דחצי שיעור אסור מדרבנ' לריש לקיש [יומא ע"ד ע"א] חיילא שבועה.
שמור לבן, [לשון הפייט]. תנן [מנחות ל"ח ע"א] התכלת אינה מעכבת את הלבן והלבן אינו מעכב (וזהו) את התכלת, הוא צמר לבן או פשתן לבן, (או) [אך] פשתן תעשה מן סדין במראה, דרוב טליתות של פשתן שהוא לבן. וטעמ' בריש התכלת [שם], דכת' הכנף מן הכנף, וצריך שני חוטין דתכלת שני חוטין לבן מטעם מין כנף, ונר' שיותר מצוה (שנ') בשני חוטי פשתן מצמר לבן, כי הוא מינו של פשתן במראה ובמין בגד. ואם תאמ' אחרי שהצמר אינו מין גמור בסדין אך במראה, והתורה אמרה הכנף מין הכנף, מנא להו לחכמי' שהצמר נקרא כנף בסדין, נימ' דווק' שהו' פשתן שהוא מינו גמור. תשובה, אמרה תורה תכלת ולא צמר לבן ואמרה תורה הכנף מן כנף מסתמ' שכך אמר' תור', שני חוטי צמר הצבוע(ה) בתכלת ושני חוטי צמר שאינ' צבוע' תכלת, אפי' הוא צמר, מיהו פשתן לא נתמעט הואיל ומינו גמור הוא. ומ"ל [ומנא לן] דצמר לבן בסדין מין כנף הוא מדאמרי' בהתכלת [מ' ע"א], ת"ר סדין בציצית בית שמאי פוטרין ובית הילל מחייבין וכו' עד גזיר' (ש)משו' קל אילן, ופריך לא יהא אלא לבן, פי' דאמרי' לעיל [ל"ח ע"ב] דתנא אין לו תכלת מטיל לבן, ומשני כריש לקיש, דאמ' ריש לקיש כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה וכו' הרי ראייה ברורה שקורא לבן לצמר, דאי פשתן הוא מה היה מתרץ כדריש לקיש. ותו דאמ' (ש)שמו' [ל"ט ע"ב] משמיה דלוי חוטי צמר פוטרין בשל פשתן, פי' ב' חוטי לבן שאמרה תורה לעשות עם תכלת אם הם של צמר פוטרין בשל פשתן, אלמ' צמר פוטר בשל פשתן, ואיבעי' להו של פשתן מהו שיפטרו בשל צמר, פי' ב' חוטי פשתן מהו שיפטרו בשל צמר עם התכלת, צמר בפשתן הוא דפטר, כיון דתכלת פטר, לבן נמי פטר, וכו' הנה קורא לבן לצמר. והא דאמ' בריש יבמות [ד' ע"ב], ולתנא דבי ר' ישמעאל טעמ' דכת' רחמנא גדילים תעשה לך וכו' עד ותכלת עמרא הוא, ולא פריך מלבן אלא מתכלת, לפי שיכול לדחות ולומר מין כנף פשתן הוא ולא צמר. בתכלת [כתבתי] למעלה מיהו פשתן לא נתמעט וכו' ורא[י]תי מההיא דלעיל על פשתן מהו שיפטרו בשל צמר וכו', עד כאן לא קא מיבעי' להו אלא בשל צמר, אבל בשל פשתן פשיט' דפטרי, ותו מדאמר' בהתכלת [מ' ע"ב] גזיר' שמא יקרע סדינו בתוך שלש ויתפרנו והוה ליה תעשה ולא מן העשוי, פר"ש ויתפרנו בחוטי פשתן וישארו תלויין ויתחברו עם ב' חוטי תכלת והוי תעשה ולא מן העשוי, הרי אי לאו משו' תעשה ולא מן העשוי, היה פשתן עם התכלת עיקר מצות ציצית, אע"פ שהוכחתי שפשתן וצמר (פשתן) פוטרין בסדין משו' מין שיני, אינן שוין, דפשתן פוטר' אף משום הכנף מין הכנף דמינו גמור הוא, בין במראה בין במין בגד, אבל צמר אינו פוטר אלא משום מין שיני ולא משום מין כנף, דלא מין סדין הוא. וכן פר"ש גבי כיון דתכלת פטר לבן נמי פטר [שם ל"ט ע"ב], ופר"ש אע"ג דהשת' לא מין כנף הוא. והדוחה יכול לדחות, דהא דפר"ש דווק' לפי אות' סברא אבל אמר גדילים תעשה לך לא קאי אלא אתכלת בסדין ומין שיני מין כנף הוא פשתן, אבל כשאומ' לא שנא צמר בפשתן בסתמ' דיבמות [ד' ע"ב], אז פי' ונתנו על ציצי' הכנף פתיל תכלת כמו גדילים תעשה לך בחוט עיניינים, אחד תכלת בסדין משני תכלת בטלת של צמר ומין שני פשתן [ב]טלת של צמר ולא צמר, דאין ציצת בב' מינין אלא דווק' דרך כלאים כשיש ב' מינין, הילכ' הוי פשתן בצמר מן כנף הואיל ואינו במראה וכן צמר בפשתן. ומלשון רש"י שכת' אע"ג משמ'.
ואכתוב אגב גררא הא דפה"ר ישעי' ז"ל בהא דאמ' שמואל משמיה דלוי, דחוטי צמר פוטרין בשל פשתן, ופי' ה"ר ישעי' ז"ל כגון ב' חוטין של צמר לבן אי נמי כל ארבע חוטין, ואני אומ' שהוא משגה מדאמ' איבעי' להו של פשתן מהו שיפטרו בשל צמר צמר בפשתן הוא דפטר כיון דתכלת פטר לבן נמי פטר, הרי בפי' דלא מיירי אלא חוטי לבן עם התכלת ומשו' הואיל ואישתרי כלאים בתכלת אישתרי נמי בלבן, והמבין יבין, וידקדק וימצא כדברי. ותו אי בכל ד' חוטין מיירי, מאי שנא ד' חוטי צמר דפוטר בשל פשתן מחוטי פשתן בשל צמר דמספק' ליה, ותו דפריך (אם) [אק]לאילן, ולא יהא אלא לבן, ופריק כדריש לקיש, אלמ' דכל ד' חוטי צמר אסור'. יש לדחות דשמואל דאמ' פוטר בשל פשתן לית [ליה דריש] לקיש, אמנם יש לשקל למה כל ד' חוטי צמר אינו פוטר בשל פשתן הא קמ"ל [קיי"ל] כרבנ' דתכלת אינו מעכב את הלבן, א"כ אבל גדילים תעשה לך קאי נמי אמין אחד כי היכי דקאי אשני מינין ומותר פשתן בצמר, דהכי מסיק סתמ' דתלמוד' בד' יבמות [ד' ע"ב], קמ"ל דאפי' צמר בפשתן ופשתן בצמר כסברת רב יהוד' בפ' התכלת [ל"ט ע"ב], לא שנא צמר בפשתים ולא שנא פשתי' בצמ', וא"ת לא קאמ' רחמ' אבל גדילים תעשה, אלא [א]עיקר מצות ציצי', שהיא מצוה מן המובחר, כמו שני מינין שהיא מצוה [מן] המובחר כנגד מין אחד, דתנא אין לו תכלת מטיל לבן, הרי משמ' שאם יש לו אינו מטיל לבן, הרי מצוה מן המובחר בשני מינין, א"כ פשתן בצמר יהיה אסור דמצוה מן המובחר במין כנף, ופשתי' בצמר לאו מין כנף הוא, כדפר"ש בהתכלת גבי חוטי צמר פוטר' בשל פשתן עד כיון דתכלת פטר לבן נמי פטר, ופר"ש אע"ג דהשת' לאו מין כנף הוא. וכבר כתבתי דלרב יהוד' דאמ' לא שנא צמר בפשתן ולא שנא פשתן בצמר ולסתמ' דיבמ', דפשת' בצמ' נמי מין כנף הוא, ונ"ל (שמיני) [ששני] מינין כנגד מין אחד יותר מצוה מן המובחר ממין כנף כנגד שני מינין כשאין בהן מין כנף, דעל שני מינין נאמ' לשון ציוי [במדבר ט"ו] ונתנו על ציצ' הכנף פתיל תכלת וכאלו נאמ' יִנַתֵנו שניהם, ומשו' הכי אי לא וראיתם אותו דדרשי' מיני' דתנן (האי ותנן) האי לחודיה והאי לחודיה הוו מעכבי אהדדי [מנחות ל"ח ע"א], ומהאי טעמ' נמי מי שהיו לו שני מינין ולא היה רוצה לעשות כי אם ממין אחד מכין אותו עד שתצא נפשו [שם מ"א ע"א] כדין כל מצות עשה [כתובות פ"ו ע"א]. אבל מן כנף, (ו)לא נאמ' עליו לשון ציוי, ומשו' הכי לא מעכב, דעיקר הכנף הנכתב, היינו להורות שבכנף יטיל ציצית, ומשום דסמכיה לציצי' דרשינן ביה נמי מין כנף ומשו' הכי לא מעכב כאשר הוכחתי לפנים, הילכך אפי' מי שהיה לו מין כנף ואינו רוצה לעשות ממין כנף אלא שלא ממין כנף, אין מכין אותו עד שתצ' נפשו.
נמצאו שלשה עינינין במצות ציצית, אחד מין כנף ולמצוה, ואם יש לו ואינו רוצה אין מכין אותו, אלא שלא קיים מצוה מן המובחר. שיני, אם יש לו שני מינין ואינו רוצה כי אם במין אחד מכין עד שתצא נפשו. שלישי אם אין לו יעשה במין אחד דתכלת ולבן לא מעכבי (ומהדרי) [אהדדי], והא דאיבעי' לן בפ' התכלת [ל"ט ע"ב], חוטי פשתן מהו שיפטרו בשל צמר, הכי קא מיבעיא ליה, כלומ' נרצה לומר מה שאמר' תור', אבל גדילי' תעשה לך מהם, היינו דווק' כשנדחה לאו דכלאים על ידי תכלת, דהיינו תכלת בסדין, דהואיל ואישתרי על ידי תכלת, אישתרי נמי בצמר לבן עם התכלת. ובמינו, דהיינו חוטי פשתן בסדין לא איפש', דהוי כלאים עם חוטי תכלת. אבל פשתן בצמר עם התכלת, דליכ' הואיל ואיפש' במינו, לא, היינו דקאמ' כיון דתכלת פטר וכו', או דילמא מה שאמר' תורה אבל גדילי' תעשה לך מהם, לא שנא צמר בפשתי' ולא שנא פישתי' בצמר, והא דלא פשיט' זה ממתניתי' דהתכלת, דתכלת אינו מעכב את הלבן, משו' דאיכ' למידחי דההוא לבן פשתן הוא ולבן דצמר לשל צמר ולבן דפשתן לשל פשתן, ולא דיחוייא היא, דהא פריכנן [שם מ' ע"א] אקל אילן ולא יהא אלא לבן כו' ותנא אין לו תכלת מטיל לבן, ומתרץ כדריש לקיש, אלמ' לריש לקיש דקיימ' לן כוותי', דהא דתכלת אינו מעכב את הלבן, היינו שיעש' צמר לצמר ופשתן לפשתן. ויש לתמוה היה לו לשאל על ארבעה חוטי צמר בשל פשתן ו[מ]מתנית' לא היה יכול (לפשתן) [לפשוט], כאשר כתבתי, ועוד עד ששואל של פשתן מהו שיפטרו בשל צמר, ישאל במילת' דשמו', דאמ' חוטי צמר פוטרי' בשל פשתן, ואם דווק' בשני חוטי צמר עם התכלת ומשו' הואיל, אבל כל ארבעה דליכ' הואיל לא, והוא הדין שני חוטי פשתן עם התכלת בשל צמר לא, [או] דלמ' כל ארבעה חוטין פוטרי' בשל פשתן והוא הדין שני חוטי פשתן עם התכלת בשל צמר, יש לי [לומר], דאפי' לרב יהוד' דפשתן פוטר בשל צמר דווק' עם התכלת, טעמ' דדווק' אבל גדילי' תעשה לך מהם קאי אתכלת ואמין שיני שמצוה מן המובחר שני מינין כאשר כתבתי למעלה על כן לא שנא צמר בפשתים ולא שנא פשתים בצמר, אבל בלא תכלת כל ד' חוטין של צמר בפשתן או איפכא לא.
שמור לבן, כבר פי' מהו לבן, (אפי') שמור לבן, אפי' לרבנן דתכלת ולבן אין מעכבין זה את זה וטעמ' מפר' בר' התכלת [ל"ח ע"ב], נהי דאין מעכבין אי לית ליה, מצוה מן המובחר, תכלת עם לבן, מטעם על ציצית הכנף, דמשמ' שיש ציצית וצריך ליתן עליו תכלת. וזהו שיסד, שמור לבן כמו דרבן מקום תכלת הנצבע, פי' עם תכלת הנצבע בו, צמר, ולפי זה יותר נר' לומ' בפיוט עם תכלת הנצבע, ונר' דלריש לקיש נמי, דקיימ' לן כוותי', חוטי צמר פוטר' בשל פשתן, שהרי כשעושה חוטי תכלת בסדין אי איפשר במינו, כהיינו דחוטי פשתן, דנהי דמין סדין הוא ואינו כלאים מ"מ עם חוטי תכלת הוי כלאים, דקשר העליון שהו' דאוריית' [שם ל"ט ע"א] מחברן, הילכך לכולי עלמ' עם התכלת, צמר לבן שרי בסדין, דהא לא איפש' במינו כמו שכתבתי. והא מספקא לי אי ריש לקיש [שם מ' ע"א] אית ליה דלא שנא צמר בפשתי' ולא שנא פשתי' בצמר, ובר' יבמות [ד' ע"ב] סתמ' דתלמו' קאמ' קמ"ל אפי' צמר בפשתים ופשת' בצמר, אל[מ]א סתמ' דתלמ' דפשת' בצמ' מותר, א"כ גם דריש לקיש יודה. שמור לבן כמו דרבן, בתחיל' שמו' [א' י"ג, כ"א] ולהציב הדרבן, וכן [קהלת י"ב] דברי חכמי' כדרבונות, ופי' כמו דרבן המלמד את הפרה לתלמיה שלא תטה ימין ושמאל כן לא תטה מעשות לבן כמו עם תכלת. כמו דרבן, בפסיקת' דראש השנ' ג' שמות נקראו לו, מלמד שמלמד לפרה לחרוש, מרדע מורה דיעה, דרבן שמדיר בינה לפרה, נר' פי' מאדיר, כלומ' משיא בינה, כמ' אבן שואבת היתה בה דהויא דריא ליה (לערש) [לעטרה], כל הצלמ' [ע"ז מ"ד ע"א]. וכן הנהי שקולאי דדרו חביתא [חולין ק"ה ע"ב]. דרבן הוא ברזל אשר בקצה העץ, דתני' בפ' ט' בכלים [מ"ו], מלמד שבלע את הדרבן. להציב הדרבן, פי' לקובעו בעץ. שמור לבן לכאן מקום דמקום תכלת משמ' תחת תכלת, שאם אין לו תכלת, אז יעשה לבן כרבנן, (בתכלת) [דתכלת] אינו מעכב את הלבן ולא שיעשה ארבע' חוטי צמר לשל פשתן (את) [או] ארבע' פשת' לשל צמר, אלא יעשה צמר לצמר ושל פשתן לשל פשת', ורבים אוסרי' לעשות של פשת' לשל פשת' ואכתוב לפנים (אם) אצל סדינא.
שמור לבן, כלומ' להקדים לבן לתכלת, כדאמ' בר' תכלת [ל"ח ע"א], מצוה להקדים את הלבן, פר"ש דלבן כת' (חקר) בריש', הכנף כמו כנף, ואם הקדים תכלת אין הלבן מעכבו ואין צרי' לפסוק התכלת אלא יתן הלבן אחריו. אי נמי להתחיל הם כריכות אצל קשרים בחוט הלבן ואחר כך כורך בחוט של תכלת. וטעמ' משום הכנף מין כנף, דהכי אמרי' בעיניין כריכות [שם ל"ט ע"א], תנא, כשהוא מתחיל מתחיל בלבן כשהוא מסיים מסיים בלבן מעלים בקודש ולא מורידין, פי' מדקדמיה קרא לכנף מפתיל תכלת ש"מ חשוב הוא הילכך אי מסיים בתכלת הוה ליה מוריד סוף הציצית מתחילתו. פ"א ועיקר, שמור, כלומ' אם אינך מוצ(י)א תכלת שמור לעשות לבן במקומו, שעונשו של לבן [גדול] מן התכלת, דאמרי' בהתכל' [מ"ג ע"ב] היה אומ' ר' מאיר, גדול עונשו של לבן מעונשו של תכלת, משל למלך בשר ודם שאמ' לעבדיו, לאחד אמ' הבא חותם של טיט ולאחד אמ' הבא חותם של זהב ופשעו שניהם ולא הביאו, איזה עונשו מרובה זה שאמ' לו הבא חות' של טיט. כתבתי בתחילת (מעיניין) [העיניין] דצמר לבן הוי מין כנף בסדין, לפי ששניהם לבנים, ומין כנף פירושו מין מראה כנף, אע"פ שאינו מין בגד, וכן היה משמ' לכאורה בריש התכלת [ל"ח ע"א] דקאמ' מאי טעמ' דר' דכת' הכנף מין כנף וכו' דמייתי' ליה אלבן דמתנית'. וכן פר"ש, מין כנף היינו לבן דרוב טליתות של פשת' הן ולבנות. להדיא משמ' דמין שני לתכלת דנפק' לן אצל ציצית הכנף מין כנף או מין בגד או מין מראה כנף. ותימ' אחרי שפי' של לבן מראה לבן ומפיק ליה מהכנף, א"כ משמ' שמן התורה צריך טלית של פשתן ומנ' לן, הלא בגדים שנאמרו בתורה סתם של צמר ופשתן הם הרי לעיניין ציצית שניהם שוים. ותו איפשיט' לן דצרי' של פשת', כל הטליתות יהיו של פשתן, ולמה אמ' רש"י רוב טליתות של פשתן הן, ואי אחר רגילות בני אדם אזלינן, הנה רגילו' בני אדם בקיץ סדין ובחורף סרבל, כדא"ל מלאכה לרב קטינא סדינא בקייטא וסרבלא (בסיותא) [בסיתוא] וכו' [שם מ"א ע"א]. נ"ל דפליגי אמוראי במין כנף דאמרי' ברי' התכלת [ל"ח ע"ב], אמ' רמי בר חמא, לא נצרכה אלא טלת שכולה תכלת דמצוה לאקדומ' תכלת בריש' וכו', והנה סבור דמין כנף מין מראה כנף, וא"ל רבא מיד' ציבעא קא גרים, ופר"ש מידי ציבעא קא גרים, אפי' כולה תכלת, נמי מצוה לאקדומ' לבן בריש', כדקתני בברייתא דלעיל מצוה להקדים לבן לתכלת, הואיל ורוב טליתו' לבנות הן ומין כנף מין בגד. ותו מדאמרי' בהתכלת [ל"ט ע"ב], איבעיא להו של פשתן מהו שיפטרו בשל צמר, צמר בפשתן הוא דפטר כיון דתכלת פטר לבן נמי פטר וכו' והשת' על כרחין לפי אותה סברא יש לו לסבור מין כנף היינו מין בגד, דאי מין מראה בגד, לא הוה צריך לטעמ' כיון דתכלת פטר, דהא מין כנף הוא ובמינו נמי לא איפש' בלא כלאים, דנהי דמין סדין הוא, עם חוטי תכלת הואי כלאי', אלא ודאי סביר' ליה מין כנף, מין בגד כנף. והא דפטרי חוטי צמר בשל פשת' משום מין שיני הוא דפטרי, וכפר"ש לבן נמי פטר אע"ג דהשת' לאו מין כנף הוא. ותימ' אי לאו מין כנף הוא וכי אתי הואיל ומפיק מקרא, ולאו פירכא היא, דלא פטר ליה אלא משו' מין שיני ולא משו' מין כנף, וכן הא דתני' [שם מ"א ע"ב], טלית אין פוטר בה אלא מינה, ופר"ש אם אדומה היא יטיל בה ב' חוטין אדומים, הנה סובר מין כנף מין מרא' כנף.
אך ראיתי בספר ה"ר משה בר' מימון ז"ל, דמין שיני שקראוהו חכמי' לבן לאו דווק' לבן אלא כנגד צבע תכלת כל מרא' נקרא לבן, ובינותי מדבריו דהכנף מין כנף אין פי' שיהיה מין שיני דומה לכנף, או במין כנף גמור, דהיינו מין בגד או מין מראה כנף, אף פי' מין כנף כמו שכנף אין בו צבע תכלת, דהכי פשטיה דקרא ונתנו על ציצי' הכנף פתי' תכל', מכלל דעל ציצי' הכנף לאו תכלת היא ואמ' רחמנא ציצית הכנף מין כנף. ומציצי' הכנף נפקא לן דצריך מין שיני לתכלת מדכת' ונתנו על ציצי' הכנף פתיל תכלת משמ' דבלא פתיל(ת) תכלת איכ' ציצית, דהיינו מין שיני. ומדקאמ' לכנף (מ)פתיל תכלת שמעי' דמצוה להקדים מין כנף דהיינו מין שני. והוא הדין להתחלת כריכות דשקולין הן ויבאו שניהן והא בר' התכלת כת' הכנף ולא קאמר כת' על ציצית הכנף, משו' לישנ' דמתנית' דתנא לבן נקט הכנף מין כנף והעיקר על ציצי' הכנף. ובלקח טוב ראיתי, גדילים תעשה לך זה לבן, ומניין להביא את התכלת, שנ' ונתנו על ציצי' הכנף פתי' תכל'. ומשגה הוא מדאמ' בר' התכלת [ל"ח ע"א], כת' הכנף וכת' פתיל תכלת, אלמ' דלבן מעל ציצית הכנ' נפיק, ולא מגדילים, ותו אי גדילי' תעשה לך דווק' אלבן, א"כ הא דנפק' לן [שם ל"ט ע"ב] מניין חוטין מלשון גדילים היינו מלבן ח' חוטין בלא תכלת. וזה יש לדחות, דהא דנפק' לן מלשו' גדילי' ד' חוטי' היינו קצרים שהם ב' ארוכים ומדאמרה תו' תן לבן בציצית ותן תכלת, ב' מהלבן ב' א' [ארוכין] שהם ד' (א)קצרי', אף תכלת ב' (ל)ארוכין שהם ד' קצרי'. ולפי מה שפירשתי מין כנף לא בעינן לא מין כנף גמור, דהיינו מין בגד ולא מין מרא' כנף, רק שיהיה מין שיני לתכלת כמו כנף שאינו תכלת, הילכך כל צמר בין לבן בין שחור וכל מיני צבע שאינן תכלת, פוטר משו' מין שיני. תדע דפריך אקלאילן [שם מ' ע"א], לא יהא אלא לבן, פי' ותנא אין לו תכלת מטיל לבן, ומשנה כדריש לקיש, הנה כשאין תכלת שמטיל לבן נפק' לן בר' התכלת [ל"ח ע"א] מהכנף מין כנף, דקאמ' רחמ' וראיתם אותו או האי או האי, אפי' הכי אי לאו משו' דריש לקיש היה צמר הצבוע בקל אילן פוטר בסדין, אע"פ שאינו מין כנף לא במראה ולא במין בגד. ולמ"ה, דמין שיני אש הטעם בקל אילן הוי מין כנף, והמבין יבין. וא"ת אם אית' דכל מין צבע שאי' תכלת נקרא לבן כנגד התכלת, א"כ מאי האי דקאמ' לא יהא אלא לבן, דמשמ' דקלא [אילן] לא לבן הוא, יש לומ' הכי פריך, ולא צבע זה תכלת אלא לבן הוא הצבוע בקלא אילן, דכל מין צבע מין שיני הוא כנגד תכלת ונקרא לבן, והכי נמי הא דאמ' רבא [שם ל"ח ע"ב] מידי ציבעא קא גרים, ה"פ אדרבה מטעם הכנף מין כנף אין כנף הקדים תכלת, כי הכנף מין כנף על זה בא שיקדים מין שיני שאינו תכלת כדפרישית, ולא כפר"ש שפי' הואיל (קדם) ורוב טליתות לבנות, דמאי איכפת לן ברוב טליתות הואיל בזה הטלת מין כנף הוא, וכן הא דתני' [שם מ"א ע"ב] טלית שכולה תכלת כל מיני צבועין פוטרי' בה, פי' משום מין שיני ולא משו' מין כנף. ולפנים כת' שגם משו' מין כנף פוטר, דאהנה מין מראה לפטור משום מין שיני ואהני מין בגד לפטור משו' מין כנף. ונדחק רש"י ופי' אע"ג דהאי תכלת מין כנף הוא אפי' הכי ב' מינין בעינן, דאזלינן בתר רוב טליתות, ולפי מה שפירשתי, הכנף מין כנף, אתי שפיר דבעינן מין שני בטלית שכולה תכלת ולא מטעם דאזלינן בתר רוב טליתות. ולפר"ש ד(ע)האי משו' דאזלינ' בתר רוב טליתות אמאי מיני צבעונין פוטרי' בה ליבעי לבן כמו ברוב טליתות, דשאר מיני צבעוני' נמי לאו מין כנף הם, דהכי פר"ש בר' פירק' מידי ציבעא קא גרים ופר"ש אפי' כולה תכלת נמי מצוה לאקדומ' לבן בריש' הואיל ורוב טליתות לבנות הן, ולית נגר בר נגר דפרקינהי, ותו תימ' דאי לאו משו' רוב טליתות הוה מקיימ' מצות מין כנף בתכלת ולא אהני רוב טליתות אלא למין שיני, ומצות מין כנף מוקמינ' בתכלת, הלא מה שצריך מין כנף היינו במין שיני לתכלת צריך, דכת' ונתנו על ציצית הכנ' פתי' תכל', מכלל דציצית הכנף לאו תכלת הוא, וקאמ' ציצית [ה]כנף, אלמא מין שני צריך מין כנף.
וחוזרני ממה שכתבתי ונר"ל, דפי' הכנף מין כנף היינו מין בגד וגם מין מראה כנף דשקולין הן ויבואו שניהם דהי מינייהו מפקת, והיינו דאמ' בר' התכלת [ל"ח ע"ב], לא נצרכה אלא לטלית שכולה תכלת, דמצוה לאקדומ' תכלת בריש'. הכנף מין כנף, דהתם תרוייהו איתנהו מין בגד צמר בצמר ותכל' בתכלת, ורבא דאמ' התם מידי ציבעא קא גרים לטעמ' דדריש הכנף מין כנף לחיובי שאר מינין, דאי נמי דריש מיניה תרתי לא קשה ולא מידי, דה"פ מידי ציבעא קא גרים לעיניין הקדמה, וסובר רבא דלעניין הקדמה אינו תלוי במין כנף אלא במין שניהן, הוא מין כנף הן אינן מין כנף, כגון כל הטלית של תכלת. ולפי זה אינו קשה היאך חולק רבא על התנא, דתנא דבי ר' ישמע' [שם ל"ט ע"ב] (ו)לא דריש הכנף מין כנף לחיובי שאר מינין אלא למין כנף למין שיני ופטר שאר מינין מציצי', דרבא (ליכ') [איכא] למימ' איכ' תנא דקאי כוותי', הואיל ודברי התנא חתומין. ותו קשי' אי תרתי דריש מיניה לדרוש כמו לעיניין הקדמה, ויש לדחות, מ"מ לדידן, דקיימ' לן כתנא דבי ר' ישמע' דלא מיחייבי שאר מינין בציצית ודרשינ' הכנף מין כנף למין שיני, צריך שיהיה מין כנף בבגד ובמרא'. תדע דאמרי' בהתכלת [שם] אמ' שמו' משמיה דלוי חוטי צמר פוטרי' בשל פשתן, איבעי' להו חוטי פשתן מהו יפטרו בשל צמר, צמר בפשת' הוא דפטר, כיון דתכלת פטר, לבן נמי פטר וכו' מדאיצטר' לטעמ' כיון דתכלת פטר, שמעי' דצמר בפשתן לאו מין כנף הוא, דאי מין כנף הוא לפטר בלא ההוא טעמ', דהא פשת' בפשת' נמי אי איפש' בלא כלאים עם חוטי תכלת, וכיון דאפי' פשת' בפשת' הוי כלאים א"כ צמר בפיש' ליפטר אע"ג דהוי כלאים, אלא לאו ש"מ דלא מין כנף הוא, אע"ג דמינו הוא במראה, וכן פר"ש שם כיון דתכלת פטר אע"ג דהשת' לאו מין כנף הוא.
הוכחה שהוכחתי מלשון כיון דתכלת פטר לא הוכחה היא, דה"פ כיון דתכלת פטר, כלומ' כיון דעל ידי תכלת בסדין נדחה לאו דכלאים ועל ידי תכלת אי איפש' למין שיני בלא כלאים, הכי נמי צמר בפשתן פטר, אע"ג דהוי כלאים, דהא במינו נמי אי איפש' בלא כלאי', ואי לאו דעל ידי תכלת נדחה לאו דכלאים דעל ידי זה אי איפש' במינו בלא כלאי' היה צמר בפשת' אסור, אע"ג דהוי מין כנף, דהוה איפש' במינו בלא כלאים. והמבין יבין. מיהו מה שפר"ש דחוטי צמר ופשת' לאו מין כנף הוא אמת, תדע דהכנף דילפינ' מיניה מין כנף הוא פשת' בפשתן, דאמרי' ביבמות [ד' ע"ב], סד"א כי דוקיא דרבא והכי קאמ' רחמ' (עיבד) [עביד] צמר לצמר ופשת' לפשתי' וכי עבד' צמר לצמר צבעיה קמ"ל, פי' קמ"ל לא תלבש שעטנז אבל גדילים תעשה לך מהם, דאפי' תכלת לפישתן וכת' על ציצית הכנף, דמיניה נפק' מין שיני לתכלת מין כנף, ש"מ דמין כנף הוא פשתן בסדין. והא דמסיק ביבמות קמ"ל דאפי' צמר לפש' ופשתי' לצמר, והכי נמי בהתכלת [ל"ט ע"ב] לא (לגיונא) [שנא] צמר בפשת' ולא שנא פשת' בצמר, להיתר כלאים קאמר, ולא שיהא פשתי' בצמר מין כנף, אך מלשון רש"י שכתב אע"ג דהשת' לאו מין כנף הוא ולא כת' אע"ג דלאו מין כנף הוא, נבין שכך רוצה לומ', דווק' השת' לפי זאת הסברא דלא תלבש אבל גדילים תעשה לך לא קאי אלא אתכלת בסדין, ופי' ונתנו על ציצי' הכנ' פת' תכל' היינו דווק' תכלת בסדין, ומין שיני מין כנף, היינו פשת' בפשת', ומינה דלא הוי מין כנף אלא מין בגד ומין מראה, אבל חד מינהו לא, משו' הכי צמר בפשת' לא מין כנף הוא, אבל במסק' כשיפשוט דלא שנ' צמר בפשת' וכו' כסתמ' דיבמות אז פי' ונתנו על ציצית הכ' פת' תכ' בשני עיניינים, אחד תכלת בסדין והשיני תכלת בטלית של צמר, ומין שיני מין כנף פשת' ולא צמר, דאין מצות ציצית כשיש לו שני מינים אלא דווק' דרך כלאים, ושמעינ' דפשת' בצמר נמי מין כנף והכי נמי צמר בפשת'. ולפי זה אין להקשות למה התירה תורה פשת' בצמר באיפשר במינו, דאין מצות ציצית אלא דרך כלאים, הילכ' מינו במקו' כלאים כשיש לו שני מינים, כחליצה במקום יבום. ולפי מה שפירשתי דצמ' בפשת' ופשת' בצמ' הוי מין כנף הא דתני' [שם מ"א ע"ב] טלית אין פוטר בה אלא מינה, ופי' רש"י אם אדומה היא יביא שני חוטי אדומין, אע"ג שמין שיני אינו מין בגד, מיהו סיפ' דקתני וטלית שכולה תכלת כל מיני צבעונין פוטרי' בה היינו משום מין שני ולא משו' מין כנף. והתום והיושר, כי פי' כל מיני צבעוני' פוטרי' בה כפי' טלית אין פוטר בה אלא מינה, שפירושו פוטר בה משו' מין שיני ומשו' מין כנף, הכי נמי כל מיני צבעוני' פוטרי' בה, ודווק' שחוטי מיני צבעו' יהיו מין טלית אהני זה ואהני זה, אהני מראה למהוי מין שיני לתכלת ואהני מין בגד למהוי מין כנף, אבל אם חוטי צבעוני' לא יהיו מין טלית (תכלת) אין כאן מצות מין כנף, אע"פ שכל הטלית מתכלת וציצית נמי מין תכלת, דאין מצות מין כנף אלא מין שיני ולא בתכלת. וטעמ' דכת' ונתנו על ציצית הכנ' פת' תכ', משמ' שיש ציצית בלא פתיל תכלת והוא כנף מין שיני, וכת' ציצי' הכנף, מין כנף, אלמ' דאין שיני צרי' מין כנף. ורש"י שפי' בטלית שכולה תכלת אע"ג דהאי תכלת מין כנף הוא אפי' הכי ב' מינין בעינן רוב טליתות, לדבריו אפי' אם אין חוטי צבעוני' ממין הטלית יש כאן מין כנף דלא אהני רוב טליתות אלא להזקיק מין שיני אבל מין כנף מתקיים בתכל'. ולית' כאשר כתבתי, דאין מצות כנף מין כנף אלא מין שיני ולא בתכלת. ותו הואיל משו' רוב טליתות צרי' מין שיני לא יפטור בה אלא לבן כמו ברוב טליתות ויהיה לבן כמו ברוב טליתות. ואינו דלאו מין כנף הוא, במיני צבעוני' נמי לאו מין כנף. ואם תאמ' מין מראה בלא מין בגד, ולפי מה שכתב' בכמ' מקומות דאין מצות ציצית אלא דרך כלאים, ההיא דכל מיני צבעוני' פוטרי' בה דווק' פשת' בצמר, ואז פי' פוטרי' היינו משו' מין שיני ולא משו' מין כנף דלאו מינו הוא בין במראה בין במין בגד.
ודע והבן, כי הכנף מין כנף למצוה ולא לעיכובא ואם יעשה שלא ממין הכנף מותר לצאת בה בשבת, (אנהי) [דנהי] דמצות מין כנף לא קיים מצות ציצית קיים, תדע דאמרי' [שם ל"ט ע"ב] חוטי צמר פוטרי' בשל פשת', ופר"ש אע"ג דלאו מין כנף הוא אפי' הכי פוטרי', פי' פוטר משום מין שיני ולא משו' מין כנף. וא"ת דווק' בשני מינין לא מעכב אבל במין אחד מעכב כגון אם אין לו תכלת ועשה מין אחד שלא ממין הכנף, דהא אמרי' בריש התכלת [ל"ח ע"א] כת' הכנף מין כנף וכו' וכת' וראיתם אותו או האי או האי, אלמ' דעשה דוראיתם אמין כנף לחודי' נמי קאי, ולמה לא יעכב כמו שמין תכלת ולבן מעכב (אם) זה [את זה] אי לאו וראיתם אותו, דמשמ' אי האי אי האי, אומ' אני דוראיתם אותו אמין שיני קאי או התכלת שהם מצות ציצית בלא מין כנף, אבל מצות מין כנף שהיא (מצות) [מצוה] אחרת לא קאי עלה וראיתם אותו. הא דקא נסיב ליה תלמוד', כת' הכנף מין כנף, משו' דתנא במתני' לשון לבן, נקט נמי איהו לשון הכנף מין כנף לקצר בלשונן, והעיקר דעל ציצית קא סמיך דמיניה נפיק לן מין שיני בציצית. תדע דבפ' התכלת [מ' ע"א] פריך אקל אילן, לא יהא אלא לבן, פי' ותנא אין לו תכלת מטיל לבן, הא התם לאו מין כנף הוא לא בבגד ולא במראה, אפי' הכי הוה פטר, אי לאו משו' דריש לקיש, א"כ על כרחי' האי דקאמ' לא יהא אלא לבן, היינו לפוטרו משו' מצות ציצית דמין שיני ולא משו' מין כנף, ושמעינ' דמין הכנף לא מעכב אפי' במין אחד דהתם מין אחד הוא, וקא פריך לא יהא אלא לבן. וחוזרני, דהא איכ' עם קל אילן ד' חוטי לבן והוי מין כנף במראה, וא"ת מאי שנא מין כנף דלא מעכב משני מינין דהוו מעכבי אהדדי אי לאו וראיתם אותו דמשמ' מיני' או האי או האי. נ"ל כלל בתורה שבו נצא לאורה, כל מצוה שנ' בה לשון צוי, הן בשני דברי', הן בשלש', הן בארבע', ולשון ציוי כוללן יחד להיות מצוה, (והת)כל אחד ואחד מעכב את חבירו, כגון תכלת ולבן, אי לאו וראיתם אותו דילפינן מצוה מיניה דהאי לחודיה והאי לחודיה, הוו מעכבי אהדדי לרבנן דקיימ' לן כותיהו, וטעמ' דלשון הציוי כוללן להיות מצוה אחת, שנ' ונתנו על ציצית הכנ' פת' תכ', הרי לשון ציוי, שאין תכלת בלא ציצית, דהיינו מין שיני דמיניה נפיק לן מין שני וכאילו נאמ' ונתנו שניהם והרי הן מצוה אחת (ואיצטר' וראיתם). אי נמי בג' דברים ולשון ציוי כוללן להיות מצוה אחת, כגון גבי לולב [שם כ"ז ע"א] דכתיבי ווי' [ויקרא כ"ג] וענף עץ עבות וערבי נחל ועל ידי ולקחתם לקיחה תמה, שגם אתרוג עמהם והם עם אתרוג מצוה אחת וכאילו כת' וכפות וארבעתן מעכבי אהדדי כאשר אפרש לפנים. או בד' דברים כמו על ארבע כנפות כסותך [דברים כ"ב], דלשון ציוי משמע ארבע ציציות מצוה אחת הן כרבנ' דקיימ' לן כוותייהו [שם ל"ז ע"ב], ואי לא אשר תכסה בה, דמרבינן מיני' בעלת ה' כנפים להטיל לד' כנפים, הוה אימעטא כמו בעלת ג' כנפי' [שם מ"ג ע"ב], וכן כל הנך דתנן בהקומץ רבא [שם כ"ז ע"א, כ"ח ע"א]. וכל היכא דלשון אינו כוללן להיות מצוה אחת לא מעכבי אהדדי, כגון הכנף מין כנף, אע"פ שהיא מצוה לפי דרשת רבותי', מ"מ אינה מצוה אחת עם תכלת ומין שיני לעכב, שאם לא יהיה מין כנף, לא יתחייב בציצית. וטעמ' דלא כת' ונתנו על ציצית של מין כנף פתיל תכלת, שאם היה כת' של מין כנף אז היה משמ' דשלשתן תכלת ולבן ומין כנף היו מצוה אחת. והמבין יבין, מדלא כת' של מין כנף דלא חדא מצוה (מצוה) נינהו, הילכ' לא מעכבי.
וכן בסוכות תשבו שבעת ימים [ויקרא כ"ג] עיקר הציוי המפורש שישבו בסוכו' שבעת ימים, ומדרש רבותי' [סוכה כ"ח ע"ב] תשבו כעין תדורו, היו לו מטות נאות ומצעות נאות מעלן לסוכה, ואחרי שאינו מפורש בציוי הויא כמצוה אחרת ולא מעכבי אם אינו מעלן לסוכה, אלא שלא קיים מצוה אחרת, דקיימ' לן כרבא כנגד אביי דאיפליגן [שם כ"ו ע"א] בטעמ' דשומרי גנות ופרדיסין דפטורין מן הסוכה, אביי אמ' תשבו כעין תדורו, ורבא אמ' פירצה קוראה לגנב, אבל משו' תשבו כעין תדורו לא היו פטורין, דכעין תדורו לא מעכב ישיבת סוכה, דלאו מצוה אחת היא, אלא תוספת מצוה. כי ההיא דערבי פסחים [פסחים ק"ח ע"א], שתאן חי ידי יין יצא ידי חרות לא יצא, וכן אם אכל מצה עשירה ידי מצה יצא, ידי לחם עני לא יצא [שם ל"ה ע"א], דלחם עני מצוה באפי' נפשה היא. וכן [חליצה] ורקיקה דיבמה מעכבי' אהדדי [יבמות ק"ד ע"א], אבל סדרן לא מעכב, אם הקדים המאוחר או איפכ' אמרי' בפ' מצות חליצה [שם ק"ו ע"ב] דבדיעבד כשירה. גם קריאה כי תהי' מעכבת אי לא כת' ככה יעשה [דברים כ"ה], דמעשה דווק' מעכב, ולא איצטרי' ככה לעכב אלא חליצה מיעוט קריאה, והכי נמי חסרון דאתרוג דילפינן מולקחתם לקיחה תמה, לא מעכבא, וטעמ' שאינו מפורש בציוי אלא דר(י)ש' בעלמא היא, ואהני דצריך לחזר אחר הכשר מיהו לא מעכב' דהויא כתוספת מצוה בעלמ' ומצוה לקיחה תמה לא קיים, והכי נמי [ברכות ט"ו ע"ב] ולמדתם אותם [דברים י"א] שיהא לימודך תם עני רבא בתרי' כי אפי' הכי קרא ולא דקדק באותותיה יצא [שם ט"ו ע"א], אף כי יש לדחות כאשר כת' בשתי פעמי'. ולא דמיא לקיחה תמה דאתרוג ללקיחה תמה דמיניין ב' מינין דהקומץ כאשר אפרש לפנים. ונר' דהדר נמי כמצוה אחרת היא, דעיקר הדר הכתוב, היינו לפרש איזה פירי אמרה תורה ליקח, דהיינו אתרוג, שהוא פרי הדר מכל פירות, מיהו מדאפקיה בלשון הדר, לחזר אחר הדר מיהו לא מעכב, ומקיים לקיחה של ד' מינין וגם (מדרך) [מברך] עליו. ורש"י פי' גבי אתרוג שנקבוהו עכברים [סוכה ל"ו ע"ב] אין זה הדר הואיל ומזכירין שם שמים עליו גם ביום טוב שיני בעינן הדר, ומשמ' מפירושו שאין לברך [אלא] על הדר, ופלוגת' [דרבי] ורבנ' בתכלת ולבן [מנחות ל"ח ע"א] בפלוגת' דר' [י]שמע' (נ"ע) [ורבנן] בהקומץ רבא [שם כ"ח ע"א] בציצית, ורבנן סברי ארבעתן מצוה אחת, אם הטלת בעל ג' פעמי', יש בה משו' כלאים, ואין יוצאין בשב'. ולר' [י]שמע' דארבע ציצית ארבע מצות, הכי נמי תכלת ולבן לר' אי לאו וראיתם אותו, דמיניה ילפינן עד [ד]איכא תרווייהו כחדא, לא מעכבי אהדדי. וטעמ' דסביר' ליה ששתי מצות הן. ולרבנ' דדרשי' וראיתם אותו או האי או האי, אי לאו וראיתם אותו, הא מעכבי אהדדי, וטעמ' דמצוה אחת הן. וכן שלשת מינין בלולב מצוה אח' הן ומעכבי בין למא' דא' [סוכה ל"ו ע"ב] לולב צריך אגד בין מא' דאמ' אין צריך אגד, אפי' לר' [י]שמע' דפליג בציצית, בשלשת מינין מודה דמצוה אחת היא ומעכבי זה את זה, דכתיבי ווי' וענף עץ וערבי נחל, והא דמייתי בהקומץ רבא [כ"ז ע"א] מולקחתם לקיחה תמה דמעכבין זה את זה, לאו משו' שלשת מינין (ו)מייתי ליה, דהנהו בלא ולקחתם מעכבין דמצוה אחת הן משו' דכת' ווי', ולא מייתי ליה אלא משו' אתרוג ושלשת המינין, דתנא במתני' ד' מינין שבלולב מעכבין זה את זה, דכל ארבעתן מעכבי' זה את זה, אפי' אתרוג מעכב שלשת המינין ואחת משלשת המינין מעכב את אתרוג, שלא תאמ' הלא אתרוג וג' מינין לאו מצוה אחת הן, דהא לא כת' וכפות, אלא כפות, והרי אתרוג וג' מינין שתי מצות על כן מביא ולקחתם לקיחה תמה דלקיחת ארבעת' לקיחה אחת היא ומצוה אחת הן, על כן ארבעתן מעכבין זה את זה. והכי מוכיח בלולב הגזול [סוכה ל"ד ע"ב] דתני' יכול אגדם כולם, וכי נאמר וכפות כפות כת', ומניין שמעכבי' זה את זה, ת"ל ולקחת' עד שתהא לקיחה תמה, כלומ' בלקיחה תמה דהיינו בלקיחת ארבעתן הויא מצוה אחת, ומדקאמ' מי כת' וכפות ותלי טעמ' בווי' שמעי' דשלשת המינין דכתיבי ווי' מצוה אחת הן ולא קאמ' ומניין שמעכבי' זה את זה, אלא אארבעתן כלומ' מדלא כת' וכפות א"כ אתרוג ושלשת המינין שתי מצות הן ולא יעכבו זה את זה ת"ל ולקחתם וכו', פי' שאין לקיחה שלימה מצות אחת אלא בלקיחת ארבעתן. וכל המפרש ההיא דהקומץ רבה לקיחה תמה ולא חסירה וקאי נמי על שלשת מינין (דמע') דמעכבי אינו אלא טועה, דשלשת על ידי ווי"ן עדיפי למיהוי מצוה אחת מארבע ציציות מתכלת ולבן דמעכבי אי לא וראיתם אותו, א"כ למה לי ולקחתם לעכב, הילכך לא מייתי בהקומץ ולקחת' לקיחה תמה, שהיה משמע לקיחה תמה לעיכוב, אלא לשווינהו לארבעתן מצוה אחת. ושרא לי' מריה לר"ת, שהגיה בספרו בהקומץ רב' לא שנו דמעכבי' דבעינן לקיחה תמה אלא שאין לו, ורוצה לומ' דילכך (ו)כת' ולקחת' לקיחה כמו שיהיו יחד בידו, אפי' למ"ד לולב אין צרי' אגד, ובהלכו' גדולו' מפורש שאין לו כלל אבל יש לו ומגביה כל אחד ואחד אין מעכבי' למ"ד אין צריך אגד. ולפר"ת ופר"ש קשה מאי הא דקאמ' אין מעכבי', דמשמ' אין מעכבי' זה את זה הלא כולם בידו, והא דתנן [סוכה שם], נקב וחסר כל שהו פסול, היינו שצריך לחזר אחר הכשר ולפי האי טעמ' הוא הדין אם אין לו הדר יטול שאינו הדר, דלקיחת ד' מינין מיהא מקיים.
ולשון ספר יראים, מעשה באנשי כרכים [שם ל"א ע"א] שהיו מורישין לולביהן לבני בניהם, הרי אפי' לרבנ' דאמרי יבשין פסולין, בשעת הדחק מודו דמברכין על היבשין. [שם ל"ד ע"ב] ר' טרפון אומ' אפי' שלשתן קטומין, אמ' רב [יהודה] אמ' שמו', הלכ' כר' טרפו', והא דתנן נקטם ראשו [ל"ב ע"ב] פסול לכתחילה קאמ' ויחזור אַחַר אַחֵר ואי ליכ' אחר מברך על זה, דאשכחן דקתני פסול במקום דכשר בדיעבד, דתנן במנחות [כ"ו ע"א] ומייתינן בכיצד צולין [פסחים ע"ז ע"ב], נטמאו שיריה אבדו ואז נשרפו וכו' ומוקמ' התם דיעבד כשר והמעיין שם לא יטעה כי ראיי' גדול' הוא. עד כאן לשון ספר יראים. אע"ג דמסקי' התם [פסחים שם] חדא דפסול דיעבד משמ' ועוד באין לכתחיל' משמ', ה"פ ועוד כלומ' ואפי' אם תפרש פסולה להקטיר קומצה לכתחילה באין לכתחילה משמ', כן פר"ש שם. ואין אני רואה ראיית ר' אליע', כי הוא מדמה פסול דאתרוג לפסול דקדשים והם רחוקים זה מזה, כי מאי פסול דקדשים דיעבד כשר גמור, דבקדשי' בעינן קרא לעכב, אבל בשאר מצות ציווין זהו עיכובן, הילכך פסול דאתרוג אפי' דיעבד, והיינו שלא קיים מצות לקיחה תמה או לא קיים מצות הדר, אבל לקיחת ד' מינין מיהא קיים, הילכ' על חסר ושאינו הדר מברך ולא מטעמי', אלא כמו שכתבתי למעלה. וראיית אנשי כרכים שהביא יש לדחות מפני שלא היה מצוי להם לשנים רבות (ל)שמ' תשתכח תורת (לילה) [לולב]. ומעשה [סוכה י"ד ע"ב] בשעת הסכנה שהבאנו גזרים שיש בהם ד' טפחי' וישבנו תחתיהן, יש לדחות דווק' בפסול דרבנן ובהקומץ רב' אמרי' ולקחתם לקיחה תמה לעכב וכבר כתבתי דההיא לקיחה תמה לעשות אתרוג וג' מינין מצוה אחת, ועיין למעלה. והמפר' ההיא דהקומ' רב' לעכב, וטעמ' משו' דהוו להו תרי קראי חד למצוה וחד לעכב, טועה, דלא בעינן תרי קראי אלא בקדשי' אבל בכל המצות ציווין הוא עיכובן. וא"ת הא ר' ורבנ' פליגי בהא מילת', דלר', אי לאו וראיתם אותו משמ' עד דאיכ' תרוויהו כחדא, לא הוו מעכבי, ולרבנ', אי לאו וראיתם אותו דמשמ' האי לחודיה והאי לחודיה, הא מעכבי, וקיימ' לן כרבנן א"כ הכי נמי בחד' שאינו הדר. הנה כתבתי כבר, דר' ורבנן בהא פליגי דר' סביר' לי' דתכלת ולבן שתי מצות הן ולרבנ' מצוה אחת הן, והשת' אין להקשות מהקומ' רב' דמשמ' שם דלקיחה תמה דלעיכובא וכבר כתבתי. והא דתנן [שם ל"ד ע"ב] של תרומה טהור' לא יטול ואם נטל יצא ושל תרומה טמיאה לא יטול האי.0...
חוק סדינא ורב קטינא, [לשון הפייט]. אמרי' בפ' התכלת [מנחות מ"א ע"א] מלאכא אשכחא לרב קטינא דהוה מיכסי סדינא, א"ל קטינא קטינא סדינא בקייטא (ותרבלא בסיותא) [וסרבלא בסיתוא] ציצית מה תהא עליה. פי' סדינא בקייטא סדין לאו בר ציצית הוא דהילכת' כבית שמאי דפוטרין ואוסרין [שם מ' ע"א], וטעמ' למר גזירה משו' כסות לילה ולמ' שמא יקרע סדינו בתוך ג' ויתפרינו והוה ליה תעשה ולא מין העשוי, פר"ש ויתפרינו בחוטי פשתן וישארו תלויין ויתחברו עם ב' חוטי תכלת והוה ליה תעשה ולא מן העשוי. וסרבלא נמי פטור מציצית בת ארבע כנפים היא, אם תאמ' למה תפס הפייט רב קטינא (בלא) [הלא] פלוגת' דבית שמאי ובית הילל היא והלכה כבית שמאי. תשובה לפי [ש]רב קטינא היה עושה מעשה כבית שמאי, אי נמי להכי תפס רב קטינא, שגם ציצית של פשתן לא עשה לסדינו כאשר הורו רוב גאונים. כת' בערך סדן, תשובת הגאונים, ושפירשתם מצינו בתשובות דעבדו תקנתא לאחותי חוטי דכיתנא במני דכותנתא כי חס ושלום לעולם לא התירו כן ולא תעשו כן, והא דרבא [ל"ט ע"ב] רמי כת' הכנף מין כנף וכת' צמר ופשתים (פוטרין בין במינן בין שלא במינן הכנף מין כנף וכת' צמר ופשת') הא [כיצד] צמר ופשת' פוטרין בין במינן בין שלא במינן לית', מן קושית מלאכא אשכחי' לרב קטינא דמיכסי סדינא (ואסילדע') [ואי ס"ד] איפשר למירמי חוטי דכיתנא במאני דכיתנא רב קטינא מאי טעמ' לא (קמא) [רמא] חוטי דכיתנ' ומלאכא אמאי לא אמ' ליה רמי, הילכך לא איפשר, ויש דוחים, לרב קטינא היתה לו ציצית של פשתן והאי דקאמ' ליה ציצית מה תהא עליה, פי' עיקר ציצית היינו של תכלת מה תהא עליה ואסרבלא קאמ' ליה וכעס עליו, אבל בסדין לא כעס עליו כי גזרו בו, אך אמ' לו גם בסדין אינה מצוה ד(י)מינו כנגד תכלת לאו כלום הוא. והכי נמי אמר' בפ"ב יבמ' [כ"א ע"א] אליב' דריש לקיש חליצה במקום יבום לא כלום היא. ומשום הכי אין להקשות לריש לקיש [מנחות מ' ע"א] למה התיר' תורה כלאים בציצית הלא איפשר במינו, אלא היינו טעמ' דמינו במקו' תכלת לאו כלום היא, וטעמ' דאמ' בהתכלת [מ"ג ע"ב] היה ר' מאיר אומ' מה נשתנה תכלת מכל צבעי', מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד וכו'. והא דאמ' ברי' יבמ' [ד' ע"ב] קמ"ל דאפי' צמר לפשת' ופשת' לצמר, ומשמ' כל שכן צמר לצמר ופשת' לפשת' לאו מ"ה [מילתא היא] דהא דקאמ' אפי' צמר לפשת' כנגד שאמ' למעלה אי לאו גדילים תעשה לך הייתי אוסר כלאים בציצית, קמ"ל דאפי' דרך כלאים שרי, ולא למידק כל שכן דצמר לצמר ופשת' לפשת'.
ובספר יריאים ראיתי, ואין זה איפשר לקיים (מעשה מין שיני של צמר את) שיקנה טלת של צמר מעש' מין שיני של צמר, מידי דהוה אמילה בזמנה דדחיא שבת אע"ג דאיפשר לעשות כחסידים הראשונים שלא היו משמשים מטות' אלא מיום ד' ואילך, כדאית' בפ' בנות כותים [נדה ל"ח ע"א], ולא בליל ג' ולא בליל ב' ולא במוצאי שבת שלא יבואו נשותיהן לידי חילול שבת, דאי מתעברת למוצאי שבת שמא תלד לרע"ג ומטי בשבת, ואם מתעברת בשיני שמא תלד לרע"ב ומטי בשבת ואם בשלישי שמא תלד לרע"א ומטי בשבת, אבל בד' אי ילדה לרע"א מטי בחד בשבא ואם לרע"ב מטי בתרי בשבא ואי לרע"ג מטי בתלתא בשבא. ואני תמיה על דבריה', שגם לחסידים הראשונים פעמ' שתלד בשבת שאם תשמש בליל [ז'], שמא לא תקלוט זרע כי אם ביום שיני, שהוא א' בשבת ותלד לרע"ג ומטי בשבת, ואם תשמש בליל ו' שמא לא תקלוט זרע כי אם ביום ג' לתשמיש שהוא א' בשבת ושמא תלד לרע"ג ומטי בשבא, אלא על כרחין דחסידים הראשונים לא היו חוששין אלא ליום התשמיש כי יותר מצוי שאשה מתעברת ביום תשמיש מיום ב' וג' לתשמיש, והמבין יבין. ותו היכי מייתי ראייה ממילה היא גופה תיקשי למה התירה תורה מילה בשבת הא איפשר לעשות כחסידים הראשונים, ואני שמעתי דלריש לקיש לא התירה תורה כלאים בציצית אלא כשאינו מוצא טלית של צמר ודוחק הוא. ושמעתי מפרש, שאין מצות ציצית כשיש לו שני מינין אלא דרך כלאים כדכת' לא תלבש שעטנז צמר ופשת' אבל גדילי' תעש' לך וזהו עיקר מצות ציצית אי עביד בסדין מין שיני או פשת' או צמר, דבשניהם אי איפשר בלא כלאים, דאפי' יהיב פשת' הוי כלאים עם חוטי תכלת, דקשר העליון מחברו ואי עביד תכלת בטלת צמר, מין שיני דווק' פשת' ולא צמר, דעיקר מצוה על ידי כלאים, ולפי זה אין להקשות לריש לקיש מה שמקשים, ובטלת של צמר נמי אי איפשר בלא כלאים כאשר כתבתי. ובאלפס ראיתי שיש אוסרין להטיל פשתן לטלת של פשתן וכן בערך סדן וטעמ' מדאמ' ברי' יבמ' [שם] קמ"ל סד"א כי דוקיא דרבא דרבא רמי כת' הכנף וכו' מדקאמ' סד"א א"כ אין לעשות פשת' לפשת', וטעות היא דא"כ גם צמר לצמר לא יעשה, ותו דהא דקאמ' סד"א ה"פ כלומ' לא הייתי מתיר כלאים בציצית (כלאים) קמ"ל, ואפי' אם לא היה בסיפריהם קמ"ל דאפי' צמר לפשת' ופשת' לצמר אלא קמ"ל ולא יותר, ה"פ כמו שכת' דלא קמהדר אלא (רוצי') אציצית במקום כלאים, וזה לשון אלפס, יש אוסרין לעשות ציצית של פשתים לטלת של פשתים מדאמ' ברי' יבמ' סד"א כדרבא וכו' וקא סברי דבכולא מילת' לית הילכת' כרבא, (הילכת') [הילכך] לא עבדינן ציצית אלא מצמר בלחוד אבל מפשת' או משאר מינין לא ולית' דכי אמר' סד"א כדרבא לאו אצמר ופשת' (דשטרין) [דפוטרין] במינן קאמ', אלא אפוטרין שלא במינן דשמעת מינה דסבר(ת) רבא דשאר מינין חייבין מדאוריית' ושעושין ציצית משאר מינין בשאר בגדים ולית הילכת' כוותיה בהא. וה"ר ישע' ז"ל כת' מהאי טעמ' אין לעשות פשת' לפשת' שמא יטיל בו תכלת ויתכסה בו בלילה, ואין נר' חדא, דאין לנו תכלת שנגזור בעבורו ובכמה דוכת' אמ' מילת' דלא (שריא) [שכיח] לא גזרו, ועוד לא ראינו שגזרו חכמ' אלא תכלת בסדין [מנחות מ' ע"ב], וטעמ' למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, אבל פשת' בסדין אטו תכלת בסדין לא ראינו שגזרו. ונר' לי שטעם האוסרין, שמא יעשה של צמר בפשת', כי בראשונה היו עושין שני חוטי צמר עם התכלת בסדין כדאמ' [שם ל"ט ע"ב] חוטי צמר פוטרין (בשפשפת) [בשל פשתן]. ותו אמר' כיון דתכלת פטר לבן נמי פטר ואי איפש' במינו דהיינו חוטי פשתן בסדין דהוו כלאים עם חוטי תכלת, וגם ריש לקיש, דקיימ' לן כוותיה, יודה דחוטי צמר יפטרו בשל פשתן דהואיל [ואישתרי] אישתרי ובמינו לא איפשר כאשר כתבתי, שגם חוטי פשת' בסדין הוי כלאים עם חוטי תכלת, אבל לגזור צמר בצמר אטו פשת' בצמר לא גזרי', שהרי לריש לקיש דקיימ' לן כוותי' פשת' בצמר עם התכלת אסור, דליכ' הואיל ואישתרי אישתרי ואיפשר במינו, וכיון שגם בראשונה לא היו עושין פשת' בצמר, אין לגזור צמר בצמר אטו פשת' בצמר, מ"מ תימ' גדול שיש לגזור מה שלא גזרו חכמי התלמוד, ולפי מה שכת' בכמה מקומ' דצמר מצות ציצית אינה אלא דרך כלאים כשיש לו שני מינים, גם ריש לקיש יודה דפשת' בצמר דווק' ולא צמר בצמר, אז צריך טעם אחר לדברי הגאונים שפשת' בפשת' אסור וצמר בצמר מותר, פשת' בפשת' היינו טעמ' אסור שמא יעשה פשת' בצמר שהרי עם תכלת לא היה ורק פשת', אבל צמר בצמר אין לחוש שמא יעשה צמר בפשת' כי עם תכלת בסדין פשת' עיקר שהוא [מין] כנף וצמר אינו מין כנף. ואם תימ' לומ' שגם צמר מין כנף בסדין הוא, הואיל ומינו במראה, מ"מ פשת' עדיף וקדום לצמר, דאית ביה תרתי מין בגד ומין מראה, הלכך לא היו מחזרים רק אחר פשת' הילכך אין לחוש שמא יעשה צמר לפשת'.
<h2>דף ה:</h2>
ראיתי בספר יראים, שיש בתורת כהנים אמרה תורה תן לבן בציצית ותן תכלת בציצית מה תכלת טווי משזר אף לבן טווי ושזור ומזה (מכוח) [מוכיח] בספר יראים דפי' נוז היינו משזר ואריג או שתי כתיפות מיחדיו, וזה לשונו, וראייה לדבר שאין כלאים אלא במשזר, דתניא בתורת כהנים אמרה תורה תן לבן בציצית וכו' פי' בתכלת פשיט' ליה שהוא טווי ושזור, דתכלת למישרי בציצית ש"מ שהוא טווי ושזור, אלמא לא היה כן לא איצטרי' קרא למישרי, למדנו שאיסור כלאים בטווי ושזור, ורגילים היו לעשות סדיניהן של פשתן שזורין ולהכי איצטרי' קרא למישרי. ולשונו מה שכת' בספר יראים בתכלת פשיט' לן שהוא טווי ושזור, פי' מדכת' פתיל תכלת שפתיל כמו עץ ע(י)קום, כמו פתלתל. כת' בספר יראים דכלאים דאוריית' היינו שוע זה בפני עצמו וזה בפני עצמו טווי זה בפני עצמו וזה בפני עצמו שזור זה בפני עצמו וזה בפני עצמו ואריג מי חדא, ופי' דקרא לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו, כלומ' צמר שעטנז ופשתי' שעטנז לא תלבשם יחדיו, ולשון קונט' בפ' האשה [נדה ס"א ע"ב], שוע לשון חלק, כמו על חלקת צואריו, על שעיעות, כלומר שיהו חלוקין יחד במסרק וטווי יחד ונוז אריג ורבנן הוא דגזור באריג בלא שוע וטווי. עד כאן פי' קונט'. ואמת כי העיניין דחקו לפרש כן, דאי שוע זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, טווי זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, א"כ מאי האי דקאמ' שעטנז אמ' רחמ' עד שיהא שוע טווי ונוז ורבנן הוא דגזור ביה, משמ' דחוטא דכיתנא בגלימא ליכא שוע טווי ונוז, אלא ודאי שוע שניהם יחד טווי שניהם יחד וזה אינו בחוטא דכיתנא בגלימא, והמבין יבין מה שנדחק קונט' לפרש שוע שניהם יחד, טווי שניהם יחד, לפי שבדעתו דחוטא בגלימא באריג היה, ולא היא דלאו באריג היה ולא בחיבור שתי תכיפות, אלא בחוזק עד שהוא מחובר לו, והשת' אתי שפיר הא דקאמ' [נדה שם] שעטנז אמ' רחמ' עד שיהא שוע טווי ונוז, פי' שוע זה בפני עצמו טווי זה בפני עצמו וזה בפני עצמו ונוז אריג ורבנן הוא דגזרו, פי' בשוע וטווי בלא ארג כמו בחוטא דכיתנא בגלימא, ולא קשה ולא מידי.
ועל פי' קונטרס הקשה בספר יראים, מאי האי דפריך [שם] אימ' או שוע או טווי או נוז, דמשמ' אי אמר' או האי או האי, הוי חוטא דכיתנא בגלימא איסורא דאוריית', הלא לא נשעו ולא נטוו צמר ופשת' יחד, ואומ' אני דאגב חורפיה לא דיקדק, דלדידיה נמי יקשה הלא בגלימא אין משזר, אלא מאי אית לך למימ', דלאו מנוז קא פריך, אלא משוע וטווי, הכי נמי לפי' קונט', לאו משוע וטווי קא פריך, אלא מנוז. אי נמ' הא דפריך אימ' או שוע או טווי או נוז לאו למימר' דבחוטא דכיתנא בגלימ' ליהוי איסור' דאוריית', אלא נפק' מינ' בעלמא היכא דהוו צמר ופשת' שועין יחד או טווין יחד דליהוי דאוריית', אבל חוטא דכיתנ' בגלימ' מודה דלא הוי אלא מדרבנ'. אך מכלאים בציצית קשה על פי' קונט' דשוע זה לבד זה לבד וטווי זה לבד וזה לבד, והא ליכ' למימ' הא דאיצטרי' למישרי כלאים בציצית דווק' שהיו צמר ופשת' שועין יחד וטווין יחד, דהא מלא תלבש שעטנז צמר ופשת' גדילים תעשה לך נפיק לן היתר כלאי' בציצי' והתם ליכ' רק צמר בסדין, וכן בפ' התכלת חוטי צמ' פוטרין בשל פשת', ועל המפרשים נוז משזר ואריג מיחדיו הקשה ה"ר שמשון דתנן במשנת כלאים [פ"ט מ"ח] אין אסור משום כלאים אלא שוע טווי ואריג שנ' לא תלבש שעטנז דבר שהוא שוע וטווי (ואלמ') [ונוז], אלמ' דמשעטנז נפק' לן אריג ולא מיחדיו ותו דאמרי' עלה בירושלמי [ה"ו] וליתני שוע וטווי ולא ליתני נוז אילו כן הוינן אמר' נוז מותר ומתנית' לא אמרה כן פוף של צמר ושל פשת' אסור מפני שחוזרין לאריג, פי' שדומין לאריג אלמ' דנוז היינו אריג. ותו קשה אמאי לא תני (מין) [אין] איסור משום כלאי' אלא שוע טווי שזור ואריג, הילכך כלאים דאורייתא שוע זה בפני עצמו וזה בפני עצמו טוי זה בפני עצמו וזה בפני עצמו ואריג או חיבור של שתי תכיפות מנוז. ומה שכתב בערך שע הוא כלאים דרבנן, וזה לשון ערוך, הכלאים בג' מדות או שוע או טווי או נוז, שוע לשון שעיעות כתרג' חלקת צואריו והוא שטורפין צמר ופשת' זה עם זה ועושין מהן לבדין ועושין מהן המלבוש, ותנן [כלאים פ"ט מ"ט] הלבדין אסורין מפני שהן שועין, טווי הוא ב' פנים או טורפין צמר ופשתים וטווין אותו, או טווין צמר לבדו ופשת' לבדו וחוזרין ושוזרין זה עם זה, נוז גם הוא ב' פנים או באריגה או בתכיפה, מה שכת' בערוך טווי ב' פנים הוא פיף דשילהי כלאים [שם], דתנן פיף של צמר ושל פשת' אסור מפני שחוזרין לאריג, ופי' ה"ר שמשון שדומין לאריג, והוא כעין אחר קטן שפעמ' שוזר אדם שני חוטין עבים יחד (וחוזר) [וחוגר] על מותניו, ונר' מה שאמר בערוך וחוזרין ושוזרין זה עם זה, שגם עניין ראשון שפי' גם הוא בשזור, אבל אם אינו שזור אפי' מדרבנ' מותר, ואין להביא ראייה לאיסור מדתניא בשילהי תוספת' [כלאים פ"ה הי"ג], ר' חנינ' בן גמל' אומ' לא יקשור סרק של צמר וסרק של פשת' לחגור בו אע"פ שהרצועה באמצע, דאיכ' למימ' בקשר של קיימא מיירי דהוי כשתי תכיפות וסביר' ליה דחיבור על ידי דבר אחר שמיה חיבור. כת' בספר יראים, תניא בשילהי תוספת' דכלאים ר' חנינ' בן גמל' אומ' לא יקשור סרק של צמר וסרק של פשת' לחגור בו מותניו, אע"פ שהרצועה באמצע. והא דתניא נמי התם בתוספת' [ה"ח], חלוק שכולו צמר גמלים וצמר ארנבים וארג בו חוט אחד של צמר בצד זה וחוט אחד של פשת' בצד אחר אסור, ההיא ר' חנינ' היא, אבל רבנן פליגי עליה, ואחרי שרבים חולקין עליו, עבדינ' כרבים, דסברי חיבור על ידי דבר אחר לאו שמיה חיבור, ואהא סמכינן לתפור עורות התפורות בפשת' בטלתו' של צמר, שהוא חיבור על ידי דבר אחר ואין לומ' דהלכה כר' חנינא דסתם לן תנא כוותי' במסכ' כלאים [פ"ט מ"ט], לא יקשור סרק של צמר בשל פשת' לחגור בה מותניו, אע"פ שרצועה באמצע, משם אינה ראייה דההיא יחידאה היא, דר' יוסי קתני לה, דר' יוסי איירי לעיל, דהכי תנן ר' יוסי אומ' משיחות של ארגמ' אסורות מפני שהוא מולל לא יקשור סרק של צמר בשל פשת' לחגור בה מותניו אע"פ שרצועה באמצע וכולה מילת' ר' יוסי קתני לה, ויש לומ' אחרי שר' יוסי ור' חנינ' קיימא בחדא שיטתא, רבים נינהו והוו רבים ורבים ויש לומ' דרבנ' היא ובשל סופרים הלך אחר המיקל ועוד יש לומ' דאפי' לר' חנינ' ור' יוסי טלתות שלנו של צמר המחוברות בעורות התפורות בפשת' מותרות שלא אסרו אלא בכלאים דאוריית' בשוע טווי ונוז וטלתות שלנו אינם שזורים.
